אז העולם מתחלק לכמה סוגים של אנשים. כשהסתכלתי על עצמי מנקודת מבט של – התיקון שאני רוצה שיהיה בעולם. האנשים ,הסיטואציות, המקרים, התחושות, האהבות כל מה שאספתי בדרך לאיפה שאני נמצאת בו כיום גרמו לי להבין כמה העולם שלנו צריך מישהו שיעיר אותו מהתרדמת חורף שהוא נמצא בה כבר כל כך הרבה זמן.
לאנשים אכפת רק מהמשפחה הקרובה, החברים, הדברים המוכרים והטובים שלהם.
אם טיפה משהו לא בנורמל, משהו לא שגרתי ישר נרתעים ממנו ואומרים- לי זה לא יקרה..
אנשים שאספתי בדרך בחיים גרמו לי להבין שאין אמת אחת. כדי שיהיה לי, לך לנו טוב יותר צריך ללכת לפעמים על הלא רגיל- הנתיב הנגדי, לקבל גם את מי שהוא לא בדיוק הטייפקאסט המובנה שיש לך במוח.
ואז אתה מקבל את הכאפה לפנים. לא יודע איך לאכול את זה . איך להסתכל על זה. מאיזה כיוון של החיים. מה נפלת עלי עכשיו? בשביל מה אני צריך את זה?
ואז בסופו של יום אתה חוזר לחדר שלך, בבית של ההורים, ומסתכל במראה במישהו פחדן, במישהו שלא מסוגל להתמודד עם המציאות כמו שהיא. זה שהוא נושם לא אומר שהוא חי. יכול להיות שמבחוץ אתה רואה את הכל ורוד, והבקתה שבאמצע היער הקסום היא הבית שלך אבל בעצם יום יום אתה מתחבט עם עצמך עד מתי תוכל לשנות את מה שעכשיו. עד מתי אנשים יפסיקו לחיות כמו שאחרים מצפים מהם. עד מתי האיש השונה, הלא רגיל יפסיק לחיות בהרגשה שכולם רודפים אחריו, וכמו במירוץ מבחינתם יש מנצח 1 והוא בטח לא אתה.
אז כשקצת שוברים את הכלים ומתחילים לחיות ( וזאת אומרת לא רק לנשום) אז העולם מסתכל עליך מוזר. למה? יש לי אנשים שהם איתי, חושבים כמוני, רוצים לצאת איתי ביחד לקו הזינוק.
תמיד בחיים האלה אתה תמצא את האיש שיחזיק לך את היד שאתם יוצאים למירוץ. מירוץ החיים.
עיתון הנחל בבני המושבים 