שפת הדימויים והמטאפורות בשיר שאובים מעולם התיאטרון ומצליחים לגרום לקורא להזדהות עם תחושת הטרגדיה האישית שחווה הגיבורה בשיר. ארווינג גופמן[1] יבוא לעזרתה של הגיבורה באומרו כי התחושה היא אינה אישית, וכי על במת המציאות כולם שחקנים הבוחרים בכל פעם בין מסכות זהות שונות הנעות על הציר של כנות וציניות. ולמרות שכך חווים כולם, כאשר התחושה הפנימית כה עצמתית, הקונפליקט אל מול העולם החיצוני רק מתגבר. בעדינות, יסביר אלברטו מלוצ'י[2] כיצד קונפליקט זה עלול להוביל לניסיון נואש ליצור את הזמן הפנימי, ובעצב הוא יתאר כיצד חוסר היכולת לתאם את הזמן הפנימי עם הזמן חברתי יכול להיחשב כהפרעה נפשית ולהיות מתוייג כסוטה בחברה.
הדוברת בשיר עוברת בין מרחבי פעולה והגדרות חברתיות כאשר המעברים המתבטאים הם בין הבמה אל אחורי הקלעים (אחורי הריסים), מעבר בין מגדרים, מעבר בין אור לחושך, בין משחק החיים לבין איבוד המציאות. הרובד של האינטראקציות החברתיות מתקיים במשחק של החיים, שַם המשחק הוא מציאותי וישנה אהבה. אולם מאחורי הריסים אובדת המשמעות האמיתית כביכול של המציאות, נעלמים הקשרים ויונה וולך נותרת בחרדה עם עצמה. האדם הוא יצור חברתי, כך א סוברים, אולם גופמן מנתח את החברתיות של האדם כהצגה ארוכה ומורכבת, שבה האמת היא במקרה הטוב סובייקטיבית (אם ניתן לומר "אמת"), וש"גילויי הלב" בין אנשים הוא אינו דבר הנחוץ לקיום חברה סדירה. אך אם האדם הוא אכן יצור חברתי, מדוע אפוא העולם החברתי חוטא לעולם הפנימי?
אלברטו מלוצ'י התעסק בזהות שאדם צריך לבנות לעצמו בעולם עם אפשרויות כה רחבות. האפשרויות דוחקות באדם ליצור את האני האמיתי שלו, אך באותה העת הן מציבות את השקרים שבעצמי. כך בשיר, מתבטא הדיסוננס שבין האמת החיצונית לבין השקר הפנימי והחרדות הקיומיות שבעקבותיו. מלוצ'י מתייחס אל מושג הזמן האישי אל מול החברתי, ומסביר שתופעות של אסקפיזם נובעות מחוסר היכולת לעמוד בזמן החברתי.
האם יונה וולך אינה עומדת בקצב בחברתי? הביוגרפיה האישית והשירה שכתבה מספרות על ההתנסויות שלה בחילופי מגדר וזהות מינית, על השימוש בסמים פסיכודאלים כאלה ואחרים ועל כך שבגיל 21 התאשפזה מרצון בבית חולים פסיכיאטרי. כתיבתה של וולך היתה שונה מאוד בתקופתה כך שממבט אחד חדשנותה היא שהביאה להכרה וקהל קוראי שירה חדש ורחב, ואילו ממבט אחר לקהל קוראי השירה המסורתי היה יותר קשה לקבל את תכניה. וולך היתה פוסט-מודרניסטית בהתייחסותה אל מגוון הזהויות שקיימות בחוויית ההישרדות שבחברה, ויש המעניקים לה קרדיט בפתיחת הצוהר אל העולם הזה ביצירה בישראל.
הבאת ניתוח המציאות התיאטרלית, האבסורד בה והדיסוננסים הפנימיים אל תוך הרובד החיצוני של יצירה, שיחה, קשרים ואינטראקציות בין אישיות היא אחת ההתמודדויות המעניקות את הביטחון האישי והחברתי, וייתכן שהופכים חלק מהמציאות לאמיתית.
עיתון הנחל בבני המושבים 