המילה 'התיישבות' בשפת היום-יום מיוחסת להקמת היישובים (המושבים והקיבוצים) בשנות הקמת המדינה, להיאחזויות הנחל בקביעת גבולות המדינה והגנתם, או כמושג פוליטי יותר אקטואלי-להתנחלויות – ללא ספק מעשים פוליטיים, אך לא רק מפעלי התיישבות כמו אלה הם מעשה פוליטי.
פעולת ההתיישבות היא דבר שקורה יום יום, כאשר פרטים, זוגות צעירים, משפחות, קבוצות וארגונים, מחליטים היכן לבסס את חייהם. אפריד בין מגורים זמניים (גם אם זה לתקופה ארוכה) לבין התיישבות, ונניח את מושג ההתיישבות כבחירת מקום קבע.
לבחירה הכל-כך אישית הזאת שיקולים רבים ומגוונים ומשמעויות גדולות לגבי האדם. זה המקום בו תחייה, בו תקים משפחה, בו הילדים יגדלו ולנופיו יתחנכו. המקום בו תבנה בית, תעבוד, תזדקן. יש מגוון שיקולים בינהם רגשיים, חינוכיים, כלכלים, חברתיים. ישנם המון משתנים, וכל אחד מהם יוביל את חייך למקום אחר ויזמן לך אתגרים והזדמנויות אחרות.
כאשר מחברים את סך הבחירות הכל כך אישיות האלה, מתעצבת לה חברה שלמה אשר ערכיה והמבנה החברתי שלה מתבטא בבחירתו האישית של כל פרט. על שיקולים אישיים אלה באים להשפיע מקבלי ההחלטות כדי לקדם אג'נדה ואינטרסים. כך מדיניות של פיתוח תעלה מחירים ותרחיק משפחות בעלות יכולת כלכלית נמוכה מלהתיישב במקום מסוים. ומדיניות של הזנחה תעשה את הדבר ההפוך. כך הקמת שכונה/יישוב ליוצאי צבא קבע (משפחות הנחשבות בעלות יכולת כלכלית גבוה)תביא יזמים שיקדמו פיתוח של עסקים, תרבות וחינוך במקום. שאלות כמו: 'איך הקמה של מרכז מסחרי תשפיע על זהות המתיישבים?'; 'כמה יעלה הנדל"ן במקום?'; 'האם פרוייקט ציבורי כזה או אחר יגרור אחריו יזמות פרטית?' ו'איך תשפיע הקמה או סגירה של תחנת רכבת הסמוכה ליישוב מרוחק או קרבתו למחלף של כביש חוצה ישראל?' הן שאלות של מדיניות ציבורית ששואלים או צריכים לשאול את עצמם אותם מקבלי החלטות. כך ביד מכוון ולאו מנווט השלטון הממוסד והלא ממוסד את האוכלוסיה ומקדם אג'נדה ומעצב את החברה, והפרט הופך חייל למען מטרותיו של השלטון, ומטרות אלו הן לאו דווקא לטובתו של המתיישב או לטובת הציבור.
במקרים מסויימים יכול להיווצר ניגוד בין רצונותיו וצרכיו של הפרט לבין תהליך עיצוב החברה לתפיסת עולמו של אותו הפרט המתיישב. אני בעד הסכם שלום עם הפלסטינים והכרה במדינה פלסטינית אך אקנה בית זול בהתנחלויות ואהיה חלק מהקושי בלהגיע להסכם. אני מאמין שצריך לקיים שוויון בחברה, אך אבחר להתיישב בהרחבה במושב סמוך לעיירת פיתוח – הרחבה זו מושכת את המשפחות המבוססות ומשאירה את העיירה רק עם החלשים ויוצרת הפרדה, ריבוד ואי שיוויון. אני מוחא ונאבק על יוקר המחיה, אך אקנה בית רק במקום בו מערכת החינוך מספיק טובה ואשלם כמה שידרשו על דירה וכך אתמוך בעליית המחירים של הנדלן באזור. וכן הלאה.
אך לא תמיד כך הדבר. כאשר מתייחסים למעשה ההתיישבות כאל מעשה פוליטי, מעשה המעצב את החברה ולא רק מעשה המשקלל את היתרונות והחסרונות בנוגע למגוריו של הפרט, אלא מעשה הלוקח בחשבון את עיצוב החברה; כאשר בוחרים להתייחס לסיבות ולמדיניות שאותן הטבות, פריווילגיות ונוחות מקדמות ובוחרים להכניס לתוך השיקולים איך זה ישפיע על הדורות הבאים, על השכנים מעבר לכביש – או אז מתהפכת הפירמידה, ומחייל במערכת האינטרסים הופך הפרט למקבל ההחלטות, למעצב המדיניות, לחלוץ, למנהיג.
הדבר לא קל. מערכות מדכאות הבאות לשמר מצב קיים של ריבוד ואי שוויון ולהעצימו יוצרות, לרוב, מסננות המערימות קשיים על מי שמנסה לבחור את הבחירה ההפוכה, ומעניקות פריווילגיות משמעותיות למי שמשתף פעולה ומקדם את מדיניותם, בייחוד כשמאחורי האינטרסים עומדים רווחים אישיים (בכסף ובכח) לאותם מנהיגים ולעומדים מאחורי הקלעים.
לא קל, אך לא בלתי אפשרי להתיישב נגד מדיניות דכאנית, בייחוד כאשר למעשה הפוליטי הכל- כך אישי של ההתיישבות מצטרפים שותפים לדרך, לעשיה ולרעיון, שתומכים, עושים, מקלים, מעניקים את ההטבות ומרככים את הגזרות בשביל מי שמחליט לקדם אג'נדה חברתית אחרת.
הבחירה במקום בו נבסס את חיינו תעצב באופן משמעותי את החברה בה אנחנו חיים,
אך עיצוב החברה לא ניגמר בבחירת ובמעשה ההתיישבות, שם האחריות רק מתחילה.
עיתון הנחל בבני המושבים 